צ'יפי שמש וקולוסיאום: הסוד מאחורי אבני הוולריום ברומא

הצ'יפי הם עמודוני אבן ובטון קטנים שניצבים מחוץ לטבעת המרוצפת בטרוורטין שמקיפה את הקולוסיאום (Colosseum) ברומא, ומתוך שמונים היחידות המקוריות שהוצבו סביב המבנה נותרו כיום רק חמש. הפרשנות הרווחת קושרת אותם לחבלי הוולריום - הסככה הענקית שהצילה על הצופים - אך יש חוקרים שרואים בהם דווקא מנגנון לוויסות תור הנכנסים.

לפי התיעוד של מדריכת הטיולים עירית קטונר (Irit Cattonar), שריכזה חלק מהפרטים ההיסטוריים הללו, לצ'יפי היה במקור תפקיד עוד לפני שהם נקשרו לקולוסיאום - כאבני גבול ודרך של הרומאים הקדומים. רק בשלב מאוחר יותר, כשהאמפיתיאטרון תוכנן, הם קיבלו תפקיד שני - כחלק ממערך ההגנה מפני השמש שכיסה עשרות אלפי צופים בו-זמנית.

הסיפור המלא כולל צי שלם של מלחים רומיים, אנמוסקופ עתיק שנמצא בגבעת פלטין (Palatine Hill), ועדויות של פליניוס, סואטוניוס ולוקרטיוס על מנגנון הצללה שהיה, בזמנו, פסגת ההנדסה הרומית. מי שיוצא לחפש את הצ'יפי בעצמו יכול לשלב זאת עם סיור מודרך בקולוסיאום.

מהם הצ'יפי שרואים היום ליד הקולוסיאום?

הצ'יפי (Cippi, בכתיב הלטיני הנפוץ - CIPPI) הם שרידי עמודונים נמוכים ומרובעים או עגולים, עשויים בטון יצוק או חומר דומה, שניצבים מחוץ לשטח המרוצף בטרוורטין ברוחב של יותר מ-17 מטר המקיף את הקולוסיאום. מתוך העמודונים שהוצבו שם במקור נותרו היום רק חמישה, ורובם מרוכזים בצדו הצפוני והמזרחי של המבנה. אפשר לחפש אותם בביקור עצמאי, וגם במסגרת כרטיס משולב עם דילוג על התור לקולוסיאום, לפורום הרומי ולגבעת פלטין.

עוד בעת העתיקה נעשה שימוש בתושבות עגולות או מלבניות נמוכות מהסוג הזה למגוון מטרות - ציון מרחקים בין מקומות, סימון דרך, ואפילו רישום מיקומי קברים. הזיהוי המדויק של התפקיד הספציפי של הצ'יפי שליד הקולוסיאום מבוסס על שילוב של כמה תיאוריות, ולא תמיד ברור אילו מהם שימשו לאיזו מטרה בכל תקופה.

למה בכלל היו לרומאים אבני גבול ודרך כמו הצ'יפי?

עוד לפני שהם נקשרו לקולוסיאום, שימשו עמודונים מהסוג הזה את הרומאים הקדומים למטרות ציון דרך של ממש: אבני דרך או אבני גבול שהוצבו כדי לסמן טריטוריות. במילים אחרות - אבנים ששימשו כסמן פיזי למיקומו של גבול מסוים, ולעיתים גם לקביעת מרחק בין שתי נקודות.

אבנים כאלה הוצבו בדרך כלל במספר נקודות לאורך גבול נתון, ובמיוחד בנקודות בולטות ובעלות משמעות לאורכו. בעולם המודרני מקובל לחשוב על גבול כקו ישר ודמיוני שנמתח בין שתי אבנים, אך בפועל, בתקופה הרומית, קו הגבול בין שתי אבנים סמוכות לא תמיד עבר בקו ישר - הוא יכול היה לעקוף תוואי שטח, נחל או גבעה. הצ'יפי שליד הקולוסיאום נושאים את אותה שפה הנדסית, אבל בגרסה שהותאמה לצורך אחר לגמרי - הצללת ענק לאמפיתיאטרון.

איך התחברו הצ'יפי דווקא לוולריום של הקולוסיאום?

לפי הפרשנות הרווחת, הצ'יפי שימשו כתומכים יצוקים - מעין יתדות בטון שהונחו במרווחים קבועים אחד מהשני - לקשירת חבלים שנועדו להרים לגובה יריעות בד ענקיות מעל ראשי הקהל שהגיע לצפות בהופעות בקולוסיאום, כהגנה מפני תנאי מזג אוויר קשים. מנגנון החבלים הזה נקרא וולריום (velarium).

מבחינה הנדסית, הוולריום נשען על 240 מדפי אבן בולטים שנבנו בקיר המוצק שמעל שלוש שורות הקשתות של הקולוסיאום, בגובה המפלס הרביעי והאחרון של החזית. בכל מסגרת מסוף היה חור מרובע, ולתוכו הוכנס מוט שנשען על המדף ובלט מעל הבניין - וכך נוצרו התמיכות הגבוהות של הוולריום. ממרומי המוטות הללו יצאה מערכת מורכבת של חבלים, שלאורכה נפתחו ונמתחו יריעות ענק שיצרו גג זמני מעל היציע וחלק מהזירה (Arena) עצמה.

במרכז הזירה הייתה גם טבעת שנועדה לאוורור האמפיתיאטרון ולהפחתת ריחות לא נעימים - דרכה הותזו סילוני מים מבושמים ופוזרו תמציות ריח בקרב הקהל במהלך ההופעות. משקלו הכבד של המבנה כולו, שהיה עלול בקלות ליפול פנימה, אוזן על ידי עיגון חבלים נוספים דווקא על הצ'יפי - העמודונים שהונחו באופן רדיאלי, מחוץ לטבעת המרוצפת בטרוורטין.

מה בדיוק היה הוולריום, ולמה הוא היה כל כך נחוץ בקולוסיאום?

הוולריום (Il velarium) היה כיסוי בד מטלטל שהורכב מכמה יריעות קנבוס, ושימש בתיאטראות ואמפיתיאטראות רומיים כדי להבטיח לצופים הגנה סבירה בזמן מזג אוויר גרוע או בימים מחניקים של גלי חום קשים. כמו אמפיתיאטראות אחרים של אותה תקופה, גם הקולוסיאום היה מצויד בוולריום משלו.

למשך זמן רב האמינו החוקרים שהוולריום היה בעצם אוהל ענק עשוי קנבס שהוצב מעל עליית הגג של הקולוסיאום, קירוי של וילון בד שמטרתו להצל את כל שטח התיאטרון - כמעין קירקס מקורה ענק, שהיתדות שלו נעוצות מחוץ לאוהל עצמו לתוך האדמה. הטקסטים ההיסטוריים שהגיעו אלינו, בהם עדות פליניוס על הופעות שנערכו עוד בפורום הרומי מתחת ליריעת בד ענקית שנפרשה על פני הכיכר כולה, מחזקים עד כמה המנגנון הזה נחשב בעיני בני התקופה "מחזה מדהים יותר מהמשחקים עצמם".

האם ייתכן שהצ'יפי שימשו לוויסות הקהל ולא לחבלי הוולריום?

יש השערה משכנעת לא פחות שלפיה הצ'יפי אינם אלא "קרוסלות" בטון שתפקידן היה לווסת ולתעל בצורה מסודרת את הכמות האדירה של אנשים שנכנסו לקולוסיאום - כמעין אבותיהם הנמוכים של מחסומי הכניסה המסתובבים (טורניקטים) של אצטדיונים מודרניים, רק עשויים בטון בלבד.

ההשערה הזאת נשענת על כך שהצ'יפי היו טמונים באדמה ללא יסודות של ממש, ולכן קשה להאמין שהיו מסוגלים לעמוד במתח העצום שנוצר מחבלי הוולריום. יש גם פער מספרי מטריד: מספר המוטות (240) שהונחו על עליית הגג לתמיכה בחבלי הוולריום היה גדול בהרבה ממספר האבנים למטה, שחישובים היסטוריים מסוימים מעריכים בכ-160 יחידות בלבד - כלומר עד 80 פחות ממה שנדרש כדי לספוג את המתח של כל החבלים בבת אחת. ניתוח אחר, המבוסס על המרווח השווה בין חמשת הצ'יפי ששרדו, מצביע דווקא על כשמונים יחידות במקור - כך שגם בין החוקרים עצמם אין הסכמה מלאה על המספר המדויק.

תמיכה נוספת לתיאוריית ויסות הקהל מגיעה דווקא מהיעדרם של "אבנים" דומות בפומפיי (Pompeii): לאמפיתיאטרון המקומי שם, שהיה ישן יותר מהקולוסיאום, היה וולריום משלו - ואילו הוא היה נשען על אותו סוג של אבני יסוד, סביר שהיו נשמרות עדויות לכך מתחת לאפר הוזוב, לאחר שפומפיי נחרבה כליל ונקברה מתחת לאדמה.

מי בעצם הפעיל את הוולריום הענק - ולמה דווקא מלחים?

הוולריום הוקם ותופעל על ידי מלחים מקצועיים מהצי הקיסרי הרומי, שהיה מוצב בקאפו מיסנו (היום מכונה המקום כף מיזנו / Miseno) - עיר נמל עתיקה במחוז קמפניה שבדרום איטליה. הבחירה במלחים דווקא לא הייתה מקרית: פריסת גג בד על שטח כה עצום דרשה לא רק כוח וניסיון פיזי, אלא גם ידע מעמיק ברוחות ובתופעות אטמוספיריות - ומי יותר מקצועי בכך ממלחים שמעבירים את כל זמנם בים, תחת כל תנאי מזג אוויר, ובפרט בסערות?

המלחים היו חלק מיחידות עילית של "צי מיסנום", ששוכנו בקסטרה מיסנום (Castra di Roma antica) - שמן הכולל של מחנות הצבא שהיו ממוקמים בסמוך לקולוסיאום, שם שכן גם המשמר הפרטוריאני (cohortes praetoriae), יחידת העילית של הצבא הרומי. ה"קסטרה" של רומא העתיקה ייצגה בכללותה את מערך המחנות שאכלס את היחידות הצבאיות השונות שפעלו בעיר.

לפי הערכות וחישובים, המשקל הכולל של מערך הכיסוי - כולל הטבעות שעליהן החליק כל המנגנון, החבלים והכננות (מכשירים להזזת משאות כבדים על ידי חבל הכרוך על ציר) - הגיע לכ-24 טון, כלומר כ-100 קילוגרם לכל תומך בממוצע. את כל המשקל הזה תמרנו כאלף מלחים מהצי הצבאי של מיסנו בכל הפעלה.

עדות פיזית לכך אפשר עוד לראות היום: כשמסתכלים למעלה בכניסה לקולוסיאום, ניתן להבחין בחורים רבים בקיר - שם נשתלו במקור 240 קורות העץ שתמכו בכל הקונספט המורכב הזה.

איך ידעו הרומאים מתי בטוח לפרוש את הוולריום?

הרומאים עקבו אחר תחזית מזג האוויר בתצפית מתמדת, מכיוון שכיוון ועוצמה מסוימים של רוח לא אפשרו את פתיחת הוולריום כלל. העדות המרשימה ביותר לכך היא אבן שנמצאה על גבעת פלטין (פאלטין; Palatine Hill) בשנת 1776 ומוצגת היום במוזיאון הוותיקן - ארכיאולוגים מזהים אותה כאנמוסקופ, מעין מד רוח עתיק שהיה מסוגל להעריך את כיוון ועוצמת הרוחות שהשפיעו על הקולוסיאום בזמנו.

ואכן, ההיסטוריון פליניוס (Pliny) מתעד מקרה שבו רוח בעוצמה ניכרת קרעה חבל של הוולריום, והמפרש המתנפנף השמיע קול אדיר שכיסה את כל היציע בעיצומו של מופע. גם לוקרטיוס (Lucretius) כתב על "החבלים שנמתחו מעל הזירה, שכאשר נקרעו, הכו ללא שליטה על העמודים ושאגו כמו רעם" - תיאור שממחיש עד כמה התלות במזג האוויר הייתה חלק בלתי נפרד מהחוויה בקולוסיאום.

מה עוד מספרים ההיסטוריונים הרומיים על הוולריום?

מלבד פליניוס ולוקרטיוס, גם סואטוניוס (Suetonius) מתעד את הוולריום ב"חיי הקיסרים" שלו: לדבריו, הקיסר קליגולה נהג להסיר את הוולריום דווקא בשעות החמות ביותר של היום, ובד בבד הורה שאף אחד מהצופים לא יעזוב את האמפיתיאטרון - עונש קיצוני שממחיש עד כמה השליטה על הצללה הייתה גם כלי שליטה על הקהל עצמו.

העדויות ההיסטוריות האלו, יחד עם ממצא האנמוסקופ בגבעת פלטין, מציירות תמונה של מנגנון שלא היה רק פתרון הנדסי אלא גם חלק מהמופע עצמו - נוכחותו, הסרתו, וגם התקלות בו היו לחלק מהחוויה שדיברו עליה עוד מאות שנים אחרי שהקולוסיאום עצמו הפסיק לשמש לתפקידו המקורי.

מאיפה בכלל הגיע הרעיון לצבוע את מפרשי הוולריום?

המפרשים הצבעוניים והמפורסמים ששימשו במסעותיו של אלכסנדר הגדול, והמפרשים הסגולים שליוו את מסעה של קליאופטרה, מלמדים על מסורת ותיקה של "לא מחליפים סוס מנצח": לאחר שברוח התקופה נטשו את השימוש במפרשים הצבעוניים על גבי ספינות, המלחים והאדריכלים פשוט העבירו את הרעיון הזה ליבשה - והחלו להשתמש בו כדי להצל תיאטראות. סוג של יוקרה מיובאת מהים.

ומי, אם לא הקיסר נירון - החמדן והמפורסם בטעמו הראוותני - דאג לקחת את הרעיון צעד אחד קדימה, ולקשט את יריעות הוולריום שלו ברקמות זהב של ממש. שילוב שאפשר לתאר כ"משוגע, אבל עם טעם טוב" - וגם הוא, כמו הצ'יפי עצמם, שריד קטן לעולם הנדסי ותרבותי הרבה יותר גדול שהתקיים מסביב לקולוסיאום.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• חמישה צ'יפי בלבד שרדו עד היום, בעיקר בצדו הצפוני והמזרחי של הקולוסיאום, מחוץ לטבעת המרוצפת בטרוורטין.
• אין הסכמה חד משמעית בין החוקרים על תפקידם המדויק - חבלי וולריום מול ויסות קהל הן שתי תיאוריות מרכזיות.
• הוולריום עצמו נתמך על 240 מוטות שהונחו על מדפי אבן בקיר, וניתן עדיין לראות את חורי העיגון שלהם מעל הכניסה.
• הפעלת המנגנון דרשה כאלף מלחים מקצועיים מהצי הקיסרי, לא עובדי בניין רגילים.
• מזג האוויר קבע אם הוולריום ייפרש באותו יום - רוח חזקה מדי מנעה את הפעלתו לגמרי.
• האנמוסקופ מגבעת פלטין, שנחשב למד הרוח העתיק ששימש למעקב אחרי תנאים אלה, מוצג היום במוזיאון הוותיקן ולא בקולוסיאום עצמו.

טעויות שכדאי להימנע מהן

• לחפש שלט הסבר ליד הצ'יפי בשטח - הם לא תמיד מסומנים בבירור, וכדאי לדעת מראש איפה לחפש.
• להניח שהתיאוריה על חבלי הוולריום היא עובדה מוכחת - זו התיאוריה הרווחת, אך לא היחידה בין החוקרים.
• לבלבל בין הצ'יפי (העמודונים בקרקע) לבין מדפי האבן ומוטות התמיכה (למעלה, בקיר עליית הגג) - אלה שני רכיבים שונים במנגנון.
• לצפות למצוא את הוולריום עצמו שמור או משוחזר במקום - הבד המקורי לא שרד, ומה שרואים היום הם רק העדויות המבניות למנגנון.

שאלות נפוצות

מה זה בכלל צ'יפי?

עמודוני אבן ובטון נמוכים, מרובעים או עגולים, שהרומאים הקדומים השתמשו בהם למגוון מטרות - מציון מרחקים ואבני גבול ועד עיגון חבלי מתקנים גדולים. ליד הקולוסיאום נותרו מהם היום חמישה בלבד.

איפה בדיוק רואים את הצ'יפי בקולוסיאום?

מחוץ לטבעת המרוצפת בטרוורטין שמקיפה את המבנה, ברוחב של יותר מ-17 מטר - בעיקר בצדו הצפוני והמזרחי.

הצ'יפי באמת תמכו בחבלי הוולריום?

זו התיאוריה הרווחת, אבל אינה חד משמעית. חוקרים אחרים סבורים שהם שימשו בעיקר לוויסות תור הנכנסים לקולוסיאום, בין השאר משום שהיו נטועים באדמה ללא יסודות חזקים מספיק לספוג את מתח חבלי הוולריום.

מה זה בעצם וולריום?

כיסוי בד מטלטל שהורכב מיריעות קנבוס, ששימש בתיאטראות ואמפיתיאטראות רומיים כדי להגן על הצופים ממזג אוויר גרוע או מחום קיצוני. בקולוסיאום הוא נפרש מעל המפלס הרביעי והאחרון של החזית.

מי הפעיל את הוולריום בפועל?

מלחים מקצועיים מהצי הקיסרי הרומי שהוצב בקאפו מיסנו (כף מיזנו, Miseno), מכיוון שהמשימה דרשה לא רק כוח פיזי אלא גם ידע מעמיק ברוחות ובתנאי מזג אוויר בים.

איך ידעו מתי מסוכן לפרוש את הוולריום?

באמצעות תצפית מתמדת על מזג האוויר, ולפי עדויות ארכיאולוגיות ייתכן שגם באמצעות אנמוסקופ - מד רוח עתיק שנמצא בגבעת פלטין ומוצג כיום במוזיאון הוותיקן.

יש עדויות היסטוריות כתובות על הוולריום?

כן - פליניוס מתאר הופעה שבה נפרשה יריעת בד ענקית מעל הפורום הרומי, סואטוניוס מספר על הקיסר קליגולה שהסיר את הוולריום בשעות החמות, ולוקרטיוס מתאר את קול החבלים הנקרעים כרעם.